ארכיון תשובות
התהליך שהופך את השמיים לכחולים הוא פיזור של הקרינה (המונח שבירה של קרניים פחות מתאים לתופעה זו). בתהליך הפיזור, קרני האור "פוגשות" מולקולות אויר ובעקבות המפגש משנות את כוון ההתקדמות שלהן. ב"מפגש" הזה הקרניים נבלעות לשבריר שניה במולקולה ונפלטות חזרה ללא שינוי אנרגטי (כלומר עם אותו צבע) אבל בכוון אחר. תהליך זה קורה יותר לקרני האור הכחולות שלהן יש אורך גל קצר יותר מאשר לאור בצבעים האחרים. כתוצאה מכך מגיעה אלינו קרינה מכל הכיוונים ולא רק ממקור האור שהוא השמש, ומכיוון שקרינה זו ברובה כחולה, השמיים נראים לנו כחולים. משמעות הדבר שאנו רואים בעצם את האטמוספירה ולא את החלל עצמו.
האור המוחזר ממולקולות האויר מוחזר מכל מקום ומשכבה של כמה עשרות קילומטרים, וזה מצטבר מספיק כדי למסך על אור הכוכבים, ולכן אנו רואים אותם רק בלילה. הקרינה המגיעה אלינו ישירות מן השמש - בקו ישר ללא פיזור, חזקה בהרבה מהקרינה של שמיים - רק אחוז קטן של אור השמש מתפזר, ולכן כשאנו מסתכלים על השמש, אין אנו יכולים להבחין באופן נפרד בקרינה שבאה מפיזור מהאויר שביננו לבין השמש. העובדה שהשמש נראית מתחת השמיים היא לכן אשליה/
טקסטים היסטוריים מתארים רעידות אדמה מקדמת דנא ובמאה ה-20 התרחשו שתי רעידות שפגעו בארץ: בשנת 1927 כשמאות אנשים נהרגו עקב קריסת בתים בעיקר בשכם, ברמלה, בלוד ובירושלים, ובשנת 1995 רעידת אדמה במפרץ אילת שמוקדה היה כ-100 ק״מ מדרום לעיר אילת גרמה נזקים בעקבה ובאילת. בנוסף לרעידות הרסניות יש הרבה רעידות חלשות שבני אדם אינם מרגישים אך הן נקלטות בסייסמוגרפים. מכל אלה אנו מסיקים שהאזור פעיל ורעידות אדמה התרחשו, מתרחשות ויתרחשו גם בעתיד.
אירועי שבירה של קרום כדור הארץ בגבולות שבין כל שני לוחות טקטוניים מחוללים רעידות אדמה. במזרח התיכון לוח ערב מתרחק מאפריקה (וכך נפתח ים סוף) ובתנועתו צפונה מתנגש לוח ערב בלוח אירואסיה (עקב כך נוצרים הרי הזגרוס באיראן-עיראק והרי הטאורוס בתורכיה). העתק ים המלח מעביר את הפתיחה של ים סוף להתנגשות בין ערב ואירואסיה ולכן הוא נקרא גם ״טרנספורם ים המלח״, שמבצע טרנספר (העברה) בין הפתיחה בים סוף להתנגשות בצפון מזרח.
האיור מראה את מיקום הרעידות כפס שחור שמתוח מעל המקום שבו חלה השבירה. ליד כל אירוע רשום התאריך על פי מקורות היסטוריים. תאריכים באדום מהם אלה שנמצאו להם גם עדויות גיאולוגיות בשטח.
לא. רעידת אדמה מתרחשת כשקרום כדור הארץ נשבר עקב מאמצים אדירים שפועלים עליו. אחרי השבירה הקרום מתאחה בדומה לפצע שמגליד אבל התגובה של קרום שנשבר ועבר איחוי שונה מהתגובה של קרום שלא נשבר קודם. וכך אחרי כל אירוע שבירה חוזק הקרום שונה מהחוזק שהיה לפני השבירה. קשה מאד להעריך בצורה מדוייקת את חוזקו של הקרום ואת עוצמת המאמצים שפועלים עליו. לכן אי אפשר לחזות מתי הוא ישבר.
בהחלט כן. חשוב להתכונן בדומה להתכוננות לאסונות אחרים שפוקדים אותנו בהפתעה. כשאנחנו יוצאים לנסיעה אנחנו לא צופים שתקרה תאונה ובכל זאת אנחנו מתכוננים וחוגרים חגורת בטיחות. באותו הגיון יש לבנות את הבתים כך שהם לא יקרסו כשתקרה רעידת אדמה, גם אם איננו יודעים מתי. חשוב לחזק מבנים קיימים ולמנוע נפילת רהיטים כבדים וחפצים בבית. הוראות להתכוננות לרעידת אדמה יש באתר פיקוד העורף.
צונאמי הוא גל בים שאורכו עשרות קילומטרים, בערך 150 ק"מ. להשוואה - לגלי הים הנפוצים והמוכרים שנגרמים מרוחות אורך גל של עשרות מטרים. מהירות התקדמות גל הצונאמי כ-700 עד 1000 קמ"ש. בלב ים גובה הגל אינו מרשים במיוחד ומגיע לעשרות סנטימטרים ועד מטרים בודדים אבל בקרבת החוף בגלל השפעת הקרקעית הגלים גובהים ונשברים.
גל צונאמי נוצר כשחלה תנועה פתאומית כלפי מעלה ו/או מטה של קרקעית הים, לרוב בגלל שבירה שגורמת גם רעידת אדמה חזקה. הדבר דומה במידת מה לקערה גדולה שטוחה מלאה במים שאנו מרימים לפתע צד אחד שלה וגורמים לגל שנע במים. גם גלישה גדולה של קרקעית הים עלולה לגרום לגל צונאמי.
על פי מקורות עתיקים התרחשו לאורך ההיסטוריה אירועי צונאמי רבים בחופי הים התיכון. ריבוי הפעילות הסייסמית באגן הים התיכון ובסמוך לו הופך את התרחשות אירוע צונאמי בעתיד לוודאי. בחופי ישראל פגעו גלי צונאמי גם כתוצאה מרעידות האדמה שהתרחשו לאורך בקע ים המלח, למשל בשנים 749, 1034, 1202, 1759. רעידות באזור קפריסין או יוון גם כן עלולות לגרום לצונאמי בחופי ישראל.
ברעידת האדמה החזקה שהתרחשה ב-22.11.1995 במפרץ אילת שטף גל קטן יחסית חלק מחופי סיני. מספר מועט של צריפים ואוהלים של בדואים נשטף אבל לא נפגעו אנשים. בתמונה נראה פס בהיר שהשאיר אחריו הצונאמי לאורך החוף ומימין נראה צריף שנשטף.
ים המלח והכינרת מעוררים את השאלה האם גם בגופי מים קטנים יתכן צונאמי. מסתבר שכן. לגל כזה כינוי אחר - סייש (Seiche) וגם הוא מסוגל לפגוע קשה בחוף וביושביו. בחופי הכינרת וים המלח תועדו גלים הרסניים בזמן רעידות אדמה היסטוריות חזקות. בשנת 1837 נפגעו חופי הכינרת ומספר מתושבי טבריה מגל גדול שחוללה רעידת אדמה, אותה רעידה פגעה קשה גם בצפת.
בקישור הבא ניתן לבחור איך לקבל את העידכון: http://earthquake.usgs.gov/earthquakes/feed/v1.0
דיסקה פרוטו-פלנטרית היא דיסקה העשויה ברובה גז ומעט אבק הנוצרת סביב כוכב צעיר. הרכב הדיסקה זהה להרכב הכוכב, כלומר מימן והליום עם אחוזים בודדים של חומרים כבדים יותר. זמן החיים של הדיסקה מוערך בכ-10 מיליון שנה כאשר חומר מהדיסקה נספח לכוכב ומעלה את מסתו. הדיסקה הפרוטו-פלנטרית היא המקום בו נוצרות פלנטות. למרות שהרכב הדיסקה זהה לזה של הכוכב הצעיר, הבדלי הטמפרטורה במרחקים שונים מהכוכב מובילים לשוני בהרכב החומר המוצק בדיסקה: בעוד שקרוב לכוכב הטמפרטורות גבוהות ורק גרגרי מתכות וסלעים יכולים להתעבות, הרי במרחקים גדולים יותר, היכן שהטמפרטורה נמוכה יותר, חומרים נוספים יכולים להתעבות, כגון מים וחומרים נדיפים אחרים. המיקום שבו קרח מים יכול להיווצר נקרא קו השלג/קרח. קו זה חשוב במודלים של היווצרות פלנטות, מפני שמעבר לקו זה כמות המוצקים עולה באופן משמעותי. הגרגרים המוצקים מתנגשים זה בזה ויוצרים גופים גדולים יותר, המכונים פלנטסימילים, שהם בעצם אבניי הבניין של הפלנטות.
באיור שלהלן ניתן לראות ציור של דיסקה פרוטו-פלנטרית. הקטע האדום מייצג את החלק החם (והקרוב לכוכב) בדיסקה, בעוד שהחלק הכחול והרחוק מייצג את החלק הקר.
כל עוד הדיסקה קיימת, פלנטות יכולות להיווצר ולגדול. בשלב מסוים הדיסקה נעלמת, והמערכת שנשארת מכילה את הכוכב ואת הפלנטות שהצליחו להיווצר.
השדה המגנטי של כדור הארץ משתנה כל הזמן. מדידות במשך מאות שנים מראות שגם מקום הקוטב המגנטי (הכיוון שאליו מצביע המצפן) וגם עוצמת השדה משתנים ברצף. כדאי לשים לב שבשולי המפות (למשל מפות טופוגרפיות בהוצאת מרכז מיפוי ישראל, דוגמא בצילום) מצויינת מהירות השינוי בכיוון). בנוסף לשינויים אלה אפשר למדוד את השדה המגנטי שהיה בעבר הרחוק כי הוא מתבטא במיגנוט של סלעים שונים. השדה המגנטי משפיע על אופן הסידור של תחמוצות ברזל בסלעים וכשסלע מגמתי מתקרר המינרלים הללו מקליטים את הכיוון של השדה בזמן הקירור. מדידת המיגנוט של סלע עתיק מגלה את הכיוון ששרר באותו מקום בזמן הקירור שלו. כך ניתן לראות שבסלעים שגילם פחות מ-780 אלף שנה המיגנוט די דומה לזה של היום אבל בסלעים קדומים יותר כיוון מיגנוט הפוך! ההיפוכים קורים באופן אקראי ובין היפוך למשנהו עוברות בין עשרות אלפי למאות אלפי שנים. ההיפוך עצמו אורך אלפי שנים, בדרך כלל פחות מעשרת אלפים ובמהלכו עוצמת השדה נחלשת מאד.
באיור מוצגות תקופות המיגנוט בכ-5 מיליוני השנים האחרונות. הזמנים שבהם כיוון השדה דומה להיום צבועים בשחור ושדה הפוך להיום בלבן. הגיאולוגים מכנים בשמות תקופות מיגנוט שונות. המספרים מציינים זמן במיליוני שנים.
למעלה: שוליים של מפה עם ציון השינוי השנתי בכיוון השדה המגנטי
ההרכב של צדק אינו ידוע בוודאות. רוב כוכב הלכת עשוי ממימן והליום, ובנוסף חומרים כבדים אחרים (סלע, קרח, וכו'). כמות החומרים ה"כבדים" אינה ידועה. מסתו של צדק היא כ-318 מסות כדורי ארץ, וכיום ההערכות הן שמסת החומרים הכבדים היא בין 6 ל-30 מסות כדורי ארץ. למרות שמדובר בכמות קטנה יחסית, הכמות המדויקת חשובה, היות שהיא טומנת בחובה מידע על דרך ההיווצרות של כוכב הלכת, ואף על התנאים הפיסיקליים והכימיים של הדיסקה ממנה נוצרה מערכת השמש. התפלגות החומר בתוך כוכב הלכת ידועה עוד פחות. ההשערה הרווחת היא שרוב החומר ה"כבד" מעורבב עם המימן וההליום, וחלקו מרוכז בליבה, עם זאת המסה של הליבה אינה ידועה וקיומה אינו ודאי.
האיור שלהלן מראה מודל סטנדרטי של המבנה הפנימי של כוכב הלכת צדק.
הים התיכון הוא שריד לאוקיאנוס גדול שהשתרע לפני כ-200 מיליון שנה במרחב שבין יבשת דרומית גדולה המכונה ״גונדוואנה״ (שכללה את שטחי היבשת של אוסטרליה, אפריקה, דרום אמריקה, אנטארקטיקה והודו) ליבשת צפונית גדולה המכונה ״לאוראסיה״ (שכללה את אירופה-אסיה, גרינלנד, וצפון אמריקה). אוקיאנוס זה, שנקרא כיום ״אוקאנוס התטיס״, הלך והצטמצם התקרבות גושי היבשות הללו: הודו נדדה צפונה והתנגשה באסיה, ומאוחר יותר ערב ואפריקה התקרבו לאסיה ואירופה. השטח האוקיאני שנשאר (בינתיים) בין אפריקה ואירופה הוא הים התיכון. הים התיכון ממשיך לקטון בקצב של סנטימטרים בודדים בשנה ותנועה זו כרוכה בפעילות וולקנית ורעידות אדמה.
המפה המצורפת מראה את העולם לפני כ-200 מיליון שנה (תקופת הטריאס) ומאפשרת לדמיין איך נסגר התטיס ונשאר שריד קטן בין אירופה לאפריקה בדמותו של הים התיכון.
כל מתכת שמצוייה בכוכבים מצוייה גם בכוכבי לכת. בכוכבי לכת ארציים (כמו כדה״א) החומר המתכתי הוא בעיקר ברזל וניקל.
כשמדובר בכוכבים אסטרופיסיקאים נוהגים להגדיר ״מתכות״ ככל החומרים שכבדים יותר מהליום, ולכן גם חמצן ופחמן מוגדרים כ״מתכות״ כשמדובר בכוכבים. כמות המתכות/החומרים הכבדים בכוכבים גדלה עם התפתחות הכוכב ע״י ריאקציות גרעיניות.
האם ישנם כוכבים עם ריכוז גבוהה של מתכת,אם כן מה שמם של הכוכבים?
כן, כמות ״המתכות״ משתנה בין כוכב לכוכב (להגדרה של מתכתיות ראי: http://en.wikipedia.org/wiki/Metallicity), השינוי במתכתיות תלוי בגיל היקום (ההרכב ההתחלתי של כוכבים קדומים היה ללא מתכות), בגיל הכוכב ובסביבה שבה נוצר הכוכב.
האם השמש משפיע על כוכבים שמכילים מתכת?
לא, השמש לא משפיעה על כוכבים אחרים.
ישנן כ- 50-100 התפרקויות ברקים בשנייה על פני כל כדור הארץ. בכל זמן נתון ישנן 1000 סופות רעמים פעילות.
באיור למעלה: סופות ברקים בזמן אמת (עד חצי שעה אחורה) בתאריך 5/1/15 ב-9:40 שעון מקומי (לקוח מאתר רשת איתור הברקים העולמית WWLLN – wwlln.net).
הברק מחמם את האוויר סביבו לטמפרטורה של 30 אלף מעלות (פי חמש יותר מהטמפרטורה של השמש). חימום האוויר המהיר הזה גורם להתרחבות האוויר סביב הברק במהירות שגדולה ממהירות הקול, כתוצאה מכך נוצר גל הלם (בום על קולי) שגורם לרעם. מסיבה זו רעמים תמיד מגיעים לאחר הברק.
באיור למעלה: אילוסטרציה של רעם (לקוח מאתר https://www.ec.gc.ca).
ברקים וסופות רעמים שכיחים בעיקר באזורים טרופים והאזור בו שכיחות הברקים היא הגדולה ביותר הוא קונגו במרכז אפריקה.
באיור למעלה: כמות הברקים לקמ"ר לשנה עפ"י נתוני לווייני נאס"א (לקוח מאתר: Geology.com).
לא, רוב הברקים וסופות הרעמים מתרכזות מעל אזורי היבשות, זהו רק 30% משטח כדור הארץ אבל 90% מהסופות קורות בשטח זה.
למען האמת רק במקומות ספורים בעולם (ישראל, קליפורניה, צפון אפריקה, יפן) אנחנו חוזים בברקים בעונת החורף. רוב הברקים מתרחשים בעונת הקיץ. בחלק הדרומי של כדור הארץ רוב הברקים הם בחודשים דצמבר-פברואר (הקיץ בחצי הכדור הדרומי) ובחלקו הצפוני של כדור הארץ רוב הברקים הם בחודשים יוני-אוגוסט (הקיץ בחצי הכדור הצפוני).
כדי שייווצר גשם יש צורך בעליית אוויר לח כלפי מעלה שם הוא מתקרר ומתעבה אל טיפות שגדלות במספר תהליכים שונים אל טיפות גשם. בשל תהליכי סירקולציה שגורמים להתמוככות האוויר לא מצליח לעלות כלפי מעלה מספיק כדי להתקרר ולכן לא נוצרות סופות בקיץ הישראלי.
באיור למעלה: תהליך של עלית אוויר (קונבקציה) ויצית גשם (מימין), ודיכוי התפתחות אנכית של ענני גשם כתוצאה מהתמוככות (משמאל). לקוח מהאתר: http://www.wrex.com/.
כן, עדויות מראות שב-150 שנה האחרונות טמפרטורת כדור הארץ עלתה במעלה אחת בערך.
למרות שזה לא נשמע הרבה עלייה של מעלה אחת בחום הגוף גורמת לנו להרגיש דיי עצבניים וחולים...
באיור למעלה: שינויי הטמפרטורה ב-150 השנים האחרונות ותחזית עד סוף המאה עפ"י מספר מודלים (לקוח מ-http://www.mri-jma.go.jp/).
אנו מאמינים כי זה בעקבות ריבוי גזי חממה באטמוספירה גזים אלו כולאים חום באטמוספירת כדור הארץ ולא מאפשרים התקררות האטמוספירה כמו קודם לכן, יש עדויות חזקות שתומכות בהשערה שאנחנו, בני האדם גורמים לריבוי גזי החממה מאז תחילת המהפכה התעשייתית.
באיור למעלה: אפקט החממה הטבעי (משמאל) ואנתרופוגני המוגיבר (מימין). לקוח מאתר: https://geographyslc.wordpress.com/.
כדי לראות אל תוך העתיד אנו צריכים מודלים חישוביים שמדמים וחוזים איך יראה העולם בעוד שנים מעכשיו. המודלים חוזים עליה בעוד כמה מעלות עד סוף המאה הנוכחית מה שישפיע עמוקות על חקלאות, מאגרי מים, בריאות האדם ואסונות טבע אשר ילכו וירבו כגון הוריקנים ושטפונות, עלייה במפלס הים, ירידה בדגה ואף ריבוי קונפליקטים מדיניים בעקבות משאבים מוגבלים.
לא ישירות. החור באוזון נגרם עד לאחרונה ישירות ע"י גז CFC שנפלט ממקררים, מזגנים, ניקוי יבש וכו'. הגז גורם לירידה באוזון אך לא גורם להתחממות כדור הארץ, האפקט העיקרי שלו הוא הגברה של קרני שמש אולטרה סגולות המגיעות לפני השטח אשר מזיקות לבני אדם, בעלי חיים וצמחים. אף על פי כן CFC גם כן נחשב גז חממה ועל כן גורם לחימום של כדור הארץ.
באיור למעלה: סינון קרינת UV ע"י שכבת האוזון (לקוח מ-http://www.acs.org/).
על מנת שתתפתח סופת הוריקן דרוש מקווה מים ענק (אוקיינוס) אשר מגיע לחימום של מינימום 28 מעלות, אומנם הים התיכון מגיע לטמפרטורה זו בקיץ אך אינו גדול מספיק על מנת להזין את האנרגיה הדרושה ליצירת סופה כ"כ גדולה.
באיור למעלה: יצירה ומבנה של סופת הוריקן (לקוח מאתר http://www.gfdl.noaa.gov/).
טורנדו מתרחש רק מעל היבשה בעוד הוריקן נוצר מעל האוקיינוס ומאבד מהאנרגיה שלו עם הכניסה ליבשה. טורנדו מגיע לרוחב של קילומטר אחד בעוד הוריקן מגיע לרוחב של 100 ק"מ. משך החיים של סופת טורנדו היא דקות ספורות בעוד הוריקן יכול להמשך במשך שבועיים. הנזקים הנגרמים מטורנדו הם בעיקר בשל הרוחות החזקות וכוח היניקה החזק שיוצר הפרש הלחצים בעוד הנזקים מהוריקן נגרמים מהרוחות, מהשיטפונות ומעליית מפלס האוקיינוס וכניסתו אל תוך היבשה. טורנדו מתרחש בעיקר בקווי רוחב בינוניים באזור בו יש מפגש בין חזית קרה לחזית חמה, בעוד הוריקן מתרחש בעיקר באזורים הטרופים.
באיור למעלה: יצירת טורנדו (לקוח מאתר http://whentornadosstrike.tripod.com/).
לכל מדען יש סדר יום שונה אבל כולנו מקדישים הרבה זמן להעמקת הידע - כל אחד בתחומו, למחשבה על שאלות שנשארו פתוחות אחרי מחקרים קודמים שלנו או של אחרים, ולחיפוש דרכים לענות עליהן.
הרבה חוקרים בתחום מדעי כדור הארץ משיגים את המידע הדרוש להם בעבודת שטח. הם מבצעים תצפיות ומודדים תופעות שונות ואחרי ניתוח הם מסיקים מסקנות. למשל חוקרי רעידות אדמה מודדים את הזעזועים במקומות שונים באמצעות סייסמוגרפים, בעבודת שטח הגיאולוגים ממפים ומודדים את ההרכב של הסלעים השונים כדי להבין היכן יש מחצבים, מים או מרבצי אנרגיה כגון גז ונפט, חוקרי האקלים מודדים רוחות וחוקרי האוקיאנוסים יוצאים להפלגות כדי למדוד את תכונות המים וחלק מהמידע מגיע מחיישנים שמוצבים בלווינים סביב כדור הארץ או פלנטות וירחים ברחבי מערכת השמש ואפילו מחוצה לה. יש מדענים שמשחזרים תהליכים במעבדה ויש מדענים שמתמחים בניתוח תיאורטי של העולם הפיזי וכל שדרוש להם - עיפרון ונייר ויש כאלה שדרושים להם מחשבים רבי עוצמה כדי לנתח תופעות מסובכות.
המיגוון הוא עצום וכל חוקר משתדל לבחור את אופן המחקר המתאים לו. המשותף לכולם הוא הסקרנות והחיפוש אחר הלא נודע, השאיפה להבין את העולם ולהפיץ את ההבנה הזו לכולם. תוצאות המחקרים מתפרסמות בעיתונים מיוחדים ולכולם יש אפשרות לדעת מה התגלה ומה החוקרים מסיקים מתצפיותיהם. פן חשוב ביותר בעבודת המדענים הוא הוראה והעברת הידע לדורות הבאים של החוקרים. באוניברסיטאות משלבים מחקר והוראה ולכן הסטודנטים שלומדים שם מקבלים את הידע ישירות מהחוקרים המובילים בכל תחום ומשתתפים במחקרים עצמם.
מים לא מתחממים כשקרינת השמש עוברת דרכם. אבל הקרינה הזו פוגעת בקרקעית וחוזרת כחום. לכן מים רדודים וצלולים שהאור עובר דרכם ומגיע לקרקעית יתחממו בקרבת הקרקעית. במצב כזה נוצרת ״בריכת שמש״ שבעומקה יש מים חמים. לעומת זאת פני המים מתקררים בגלל אידוי (האידוי לוקח חום, לדוגמא - קר לנו כשאנחנו יוצאים רטובים מהמים ויש רוח שמגבירה את האידוי). מים קרים כבדים יותר ממים חמים. כאשר המים בפני השטח מתקררים בגלל האידוי ומי העומק מתחממים בגלל הקרינה החוזרת מהקרקעית עשוי להיווצר מצב שבו יש שכבת מים כבדים מעל שכבת מים קלים ואז חל היפוך. דהיינו המים החמים הקלים מלמטה עולים והכבדים מלמעלה יורדים. ואז מתחיל התהליך שוב - חימום בעומק וקירור בפני השטח וחוזר חלילה. כשנכנסים לבריכה אחרי היפוך כזה פוגשים במים חמים בפני השטח.
כנראה שהיה פחות טוב מכיוון ששינויי העונות עושים לנו חיים מעניינים יותר.
לגבי ישראל המשמעות יכולה להיות שלילית מאוד כי אנו זוכים בגשם בחורף, בעיקר בזכות ההגעה אלינו של שקעי גשם מהאיזור הממוזג. כנראה שהיינו הופכים מדבריים יותר.
ככל הידוע לנו, בתחילת הדרך לא היתה אטמוספירה והיא הצטברה בתהליך של פליטה איטית של גזים שהיו קודם לכן בתוך הסלעים. כשסלעי כדור הארץ הראשוני עברו התכה התחילו לצאת גזים שונים בתהליך המכונה degassing או outgassing, תהליך שממשיך גם כיום. גזים יוצאים לאטמוספירה דרך הרי הגעש ודרך סדקים שמהם יוצאת מגמה. כך שבקנה מידה גלובלי התהליך איטי מאד והדרגתי (מקומית יש התפרצויות מהירות ״אלימות״ ויוצאות כמויות גדולה של מגמה וגזים).
בסדר אירועים כזה לא היה מצב שבו קרינת השמש לא הגיעה אל פני השטח וככל הנראה לא היה רגע שבו כל החומר בכדור הארץ היה מותך בו זמנית. כמו היום - היו אזורים שבהם נוצר נתך (=מגמה) וסביבם הסלעים נשארו מוצקים.
את חושפת כאן תכונת אופי מוטבעת עמוק בנפש כל מדען. הספקנות לא עוזבת אותנו גם כשיש בטחון של 99.99%. עדיין נשארת מאית אחת של ספק וצריך להתחשב בה.
לעניין ה״אמונה״ - גם במדע אנחנו ״מאמינים״, למשל כשמכשיר מודד משהו (משקל, טמפ׳, קרינה, אורך, זמן ועוד) אנחנו מאמינים לתוצאה. לא בודקים כל מכשיר כל פעם כדי לודא שהוא מודד נכון. אמנם מדי פעם מכיילים ומוודאים, אבל לרוב אנחנו מאמינים למדידה.
אני מסכים עם הרמיזה שלך שספקנות מקומה בסביבה המחקרית אבל כשפונים לציבור שאינו עוסק במדע יש מקום להיות נחרצים. לי אין ספק שב-20 אלף השנים האחרונות יש התחממות שלא קשורה לאדם, אבל בנוסף התפתח גם מרכיב משמעותי שתורמת הפעילות האנושית להתחממות. להערכת הקבוצה שלנו השפעת האדם באזורנו קיימת כבר יותר מ-11,000 שנה (פרסום של חלק מהמחקר).
